הצגת המקור של הדף "ארמן-עמנואל ויניירו דו פלסי, דוכס רישלייה החמישי"

{{מנהיג
| שם בשפת המקור = Armand-Emmanuel de Vignerot du Plessis, Duc de Richelieu
|תפקיד1={{תפקידים מוויקינתונים}}
}}
'''אַרְמַן-עמנואל וִינְיֶירוֹ דוּ פְּלֶסִי, דּוּכָּס רִישֶׁלְיֶיה החמישי''' (ב[[צרפתית]]: '''Armand-Emmanuel de Vignerot du Plessis, Duc de Richelieu'''; {{תאריך משולב}}) היה מדינאי צרפתי במהלך [[הרסטורציה הצרפתית|הרסטורציה של בית בורבון]]. הוא נודע בתואר של הרוזן של {{קישור שפה||Château de Chinon|טירת שינון|שינון}} עד 1788, ולאחר מכן {{קישור שפה||Duke of Fronsac|דוכס פרונסאק}} עד 1791, אז ירש את אביו כ{{קישור שפה||Duke of Richelieu|דוכס רישלייה}}.

כ{{קישור שפה||Royalist|מלוכן}}, במהלך [[מלחמות המהפכה הצרפתית]] ו[[המלחמות הנפוליאוניות]], שירת כקצין בכיר ב[[צבא האימפריה הרוסית]], והגיע לדרגת [[מייג'ור גנרל]]. לאחר הרסטורציה של בית בורבון, הוא חזר למולדתו והיה פעמיים [[ראש ממשלת צרפת]].

==ראשית חייו==
הוא נולד ב[[פריז]], בנם של {{קישור שפה||Antoine de Vignerot du Plessis|אנטואן דה ויניירו דו פלסי, דוכס רישלייה הרביעי}}, ושל אשתו, אדלייד דה אוטפור. אביו היה בנו ויורשו של {{קישור שפה||Louis François Armand de Vignerot du Plessis, 3rd Duke of Richelieu|לואי פרנסואה ארמן דה ויניירו דו פלסי, דוכס רישלייה השלישי}} שהיה האציל החביב ביותר על [[לואי החמישה עשר, מלך צרפת]].

ידוע בתואר "רוזן שינון" במהלך חייו של סבו, הוא התחתן ב-4 במאי 1782 בגיל חמש עשרה עם אלכסנדרין רוזלי סבין דה {{קישור שפה||House of Rochechouart|בית רוששואר|רוששואר-פודואה}} (13 בדצמבר 1768– 9 בדצמבר 1830),{{הערה|[http://gw.geneanet.org/garric?lang=fr&p=alexandrine+rosalie+sabine&n=de+rochechouart ''Alexandrine Rosalie Sabine DE ROCHECHOUART'' in: geneanet.org]}} נערה גיבנת בת ארבע עשרה. מיד לאחר החתונה, שינון יצא ל[[הטיול הגדול|טיול הגדול]] עם המורה שלו, וביקר בערים [[ז'נבה]], [[פירנצה]] ו[[וינה]]. בגלל העיוות הגופני של רוזלי, אין זה סביר ש[[מימוש נישואים|הנישואים מומשו]] אי פעם. במהלך נישואיהם הארוכים, שלעיתים קרובות היו מנותקים האחד מהשנייה בתקופות של פרידה ממושכת, השניים מעולם לא היו יותר מרשמיים אחד עם השנייה.{{הערה|שם=בריט|[https://en.wikisource.org/wiki/1911_Encyclopædia_Britannica/Richelieu,_Armand_Emmanuel_Sophie_Septemanie_du_Plessis,_Duc_de Richelieu, Armand Emmanuel Sophie Septemanie du Plessis, Duc de], 1911 Encyclopædia Britannica}}

לאחר שלוש שנים של נסיעות מחוץ לצרפת, הוא הצטרף לגדוד ה[[דרגון|דרגונים]] של המלכה [[מרי אנטואנט]],{{הערה|שם=בריט}} ושנה אחר כך קיבל את מקומו של סבו הקשיש בחצר המלוכה כ-"premier gentilhomme de la chambre" ("הג'נטלמן הראשון של חדר השינה של המלך"){{ביאור|תפקיד שנוסד על ידי המלך [[פרנסואה הראשון, מלך צרפת]], מעבר לתפקיד הטקסי של הגשת החולצה למלך בבוקר הוא היה אחראי של הוצאות לשכת המלך}} ל[[לואי השישה עשר, מלך צרפת]], ב[[ארמון ורסאי]], הייתה זו חובתו להשתתף במהלך הטקסים היומיומיים המאוד מפורטים של השכמה והכנה לשינה של המלך. למרות גילו הצעיר, היה לו מוניטין בחצר המלוכה של פוריטני. לאחר שסבו מת ואביו ירש את הדוכסות של רישלייה ב-1788, שינון נודע בתור {{קישור שפה||Duke of Fronsac|דוכס פרונסאק}} (duc de Fronsac).

ב-1789 הוא מונה לקפטן בגדוד אסטרהאזי של [[הוסר]]ים. ב-5 באוקטובר של אותה שנה, הוא היה בפריז כשהחלה [[צעדת הנשים על ורסאי]]. מודאג לגבי ביטחונה של משפחת המלוכה, הוא התחפש לאחד מהקהל והלך ברגל אל [[ארמון ורסאי|ורסאי]] כדי להזהיר את המלך והמלכה. משלא הצליח לפרוץ דרך המספר הגדול של אנשים על הדרך, הוא עשה קיצור דרך היער. הוא הגיע בדיוק כשהמון הזועם התקבץ סביב הארמון. הוא הלך מיד אל המלכה ושכנע אותה לחפש מקלט בדירות המלך, ובכך כנראה הציל את חייה.

==גלות==
בהנחייתה של מארי אנטואנט, הוא עזב את פריז בשנת 1790 בדרכו לווינה כדי לדון באירועים האחרונים של [[המהפכה הצרפתית]] עם אחיה הגדול, הקיסר חדש של [[האימפריה הרומית הקדושה]], [[יוזף השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה|יוזף השני]]. אבל יוזף מת לפני שהגיע לשם. במקום זאת, רישלייה השתתף ב[[הכתרה]] של הקיסר החדש, [[לאופולד השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה|לאופולד השני]], ב[[פרנקפורט]] ולאחר מכן נסע בעקבות החצר של [[בית הבסבורג]] בחזרה לווינה. שם, הוא חידש ידידות עם הנסיך שארל דה לינייה, בנו של הדיפלומט האוסטרי, [[שארל ז'וזף, נסיך לינייה השביעי]]. יחד, הם החליטו להצטרף ל[[צבא האימפריה הרוסית]] כמתנדבים. בליווי חבר אחר, {{קישור שפה||Louis Alexandre Andrault de Langeron|לואי אלכסנדר אנדרו דה לנז'רון}}, הם הגיעו למפקדה הרוסית ב[[טיגינה|בנדר]] ב[[נסיכות מולדובה]] ב-21 בנובמבר. השלושה נכחו ב[[כיבוש איזמאיל]] על ידי [[אלכסנדר סובורוב]]. עבור שירותו באותו קרב, עוטר פרונסאק על ידי הקיסרית הרוסית [[יקטרינה השנייה, קיסרית רוסיה|קתרינה הגדולה]] ב{{קישור שפה||Order of St. George|עיטור גאורגי הקדוש}} וקיבל את [[חרב הזהב לאומץ]].{{הערה|שם=בריט}}

עם מות אביו בפברואר 1791, הוא זכה לתואר הרשמי של {{קישור שפה||Duke of Richelieu|דוכס רישלייה}}. בגלל חוסר רצון מצד אצילים שונים לשרת בבית המלוכה, המלך לואי ה-16 זימן אותו זמן קצר לאחר מכן חזרה לפריז על מנת שיחזור לתפקידו הקודם כ-"premier gentilhomme" ב[[ארמון טווילרי]]. עם זאת, הוא לא זכה מספיק באמון חצר המלוכה כדי לקבל מידע על {{קישור שפה||Flight to Varennes|הבריחה לווארן|הבריחה הצפויה לווארן}}{{ביאור|הניסיון הכושל של המלך לואי ה-16 ובני משפחתו לברוח מפריז ולהצטרף לכוחות המלוכניים}} בליל 20 ביוני 1791.{{הערה|שם=בריט}}

[[קובץ:Odessa vlasenko.jpg|ימין|ממוזער|190px|פסל של [[איוואן מרטוס]] של הדוכס רישלייה ב[[אודסה]]]]
מאחר שחש שתפקידו בחצר המלוכה היה חסר תועלת בסיוע למלך להתמודד עם כל התסיסה המהפכנית בפריז, רישלייה השיג ביולי באישור מלכותי דרכון מ[[האספה המכוננת הלאומית]] כדי לחזור לווינה כדיפלומט. עם זאת, לאחר שהות קצרה באוסטריה, רישלייה הצטרף ל{{קישור שפה||Army of Condé|צבא קונדה|"צבא המהגרים"}} האנטי-מהפכני של בן דודו של לואי ה-16, [[לואי ז'וזף, נסיך קונדה|נסיך קונדה]], שבסיסו היה בעיירת הגבול הגרמנית [[קובלנץ]]. מאוחר יותר, לאחר שכוחותיו של קונדה ספגו כמה תבוסות, הציעה קתרינה הגדולה תפקידים בצבאה לקצינים המשרתים תחת קונדה. רישלייה הסכים.

בצבא הרוסי, הוא קיבל דרגת [[מייג'ור גנרל]], אך מאוחר יותר התפטר מתפקידו לאחר מה שנראה בעיניו נזיפה בלתי מוצדקת מצד מחליפה של קתרינה, [[פאבל הראשון, קיסר רוסיה]]. אולם סיכוייו השתפרו לאחר שפאבל נרצח בשנת 1801. הקיסר הרוסי החדש, [[אלכסנדר הראשון, קיסר רוסיה|אלכסנדר הראשון]], היה אחד מחבריו. מחיקת שמו של רישלייה מרשימת המהגרים שלא יכלו לחזור באופן חוקי לצרפת, אשר רישלייה בעצמו לא הצליח להשיג בעבר מ[[נפוליאון בונפרטה]], ניתנה בשל בקשת ממשלתו החדשה של אלכסנדר, ובשנת 1803 מינה אותו אלכסנדר למושל [[אודסה]]. שנתיים לאחר מכן, הוא הפך ל[[מושל כללי]] של שטח גדול שנכבש זמן קצר לפני כן מ[[האימפריה העות'מאנית]] ונקרא "[[נובורוסיה (האימפריה הרוסית)|רוסיה החדשה]]", שכללה את שטחי [[פלך חרסון|חרסון]], [[דניפרו|יקטרינוסלב]] ו[[חצי האי קרים]]. הוא פיקד על דיוויזיה ב[[המלחמה העות'מאנית-רוסית (1806–1812)|מלחמה העות'מאנית-רוסית (1806–1812)]], והיה עסוק תכופות במשלחות הצבאיות ל[[קווקז]].{{הערה|שם=בריט}} רישלייה שיחק תפקיד במהלך {{קישור שפה||1812–1819 Ottoman plague epidemic|מגפת הדבר העות'מאנית (1812–1819)}} שפגעה באודסה בסתיו 1812.{{הערה|[https://books.google.com/books?id=G6W32VE42L0C&dq=plague+Odessa+1812&pg=PA312 Travels in Russia, and a residence at St. Petersburg and Odessa, by Edward Morton]}}{{הערה|[https://balkanist.net/plague-and-political-tyranny-odessa/ Odessa, 1812: Plague and Tyranny at the Edge of the Empire]}} בביטול כל ניסיון ליצור פשרה בין דרישות הסגר וסחר חופשי, הנסיך {{קישור שפה||Alexey Kurakin|אלכסיי קוראקין|קוראקין}} (הנציב העליון לתברואה בסנקט פטרבורג) ביטל את פקודותיו של רישלייה.{{הערה|[https://books.google.com/books?id=QSd7DQAAQBAJ&dq=plague+Odessa+1812&pg=PA147 Migration and Disease in the Black Sea Region by Andrew Robarts, p. 148]}} באחת עשרה שנות הממשל שלו, אודסה גדלה מאוד בשטחה ובחשיבותה, והפכה לעיר השלישית בגודלה באימפריה בגודל האוכלוסייה. תושבי אודסה אסירי התודה הקימו לו אנדרטת ברונזה בשנת 1828. הפסל של רישלייה הוצב בראש [[מדרגות פוטיומקין|מדרגות אודסה]] המפורסמות.

==החזרה לצרפת==
רישלייה חזר לצרפת בשנת 1814. עם שובו של נפוליאון מהאי [[אלבה (אי)|אלבה]] הוא ליווה את [[לואי השמונה עשר, מלך צרפת]], עד [[ליל]]. משם הוא בחר לחזור לווינה על מנת להצטרף מחדש לצבא הרוסי, מתוך אמונה שיוכל לשרת בצורה הטובה ביותר את האינטרסים של המלך החדש ושל צרפת באמצעות הצטרפותו למפקדתו של הצאר אלכסנדר.{{הערה|שם=בריט}}

אופיו של רישלייה וקודמיו כאחד אפיינו אותו כתומך רב ערך למלוכה בתחילת הרסטורציה של בית בורבון. אף על פי שחלק הארי של אחוזותיו שהוחרמו אבדו ללא הכר, הוא לא היה שותף לשנאה הזועמת של רוב המהגרים החוזרים, שמחברתם ומתככיהם הוא הרחיק את עצמו במהלך גלותו הארוכה ברוסיה. ליתר דיוק, הוא לא היה שותף לאשליות שלהם באשר לאפשרות להשיב את הגלגל אחורה ולבטל את התוצאות של המהפכה הצרפתית. כידידו האישי של הקיסר הרוסי, השפעתו במועצות בעלות הברית עשתה שירות רב לצרפת. עם זאת, על אף עובדה זו, הוא סירב להצעת משרה במשרדו של המהפכן והבונאפרטיסט לשעבר [[שארל-מוריס דה טליראן]], כשהוא מתרץ זאת הן בשל היעדרות ארוכה מצרפת והן לבורות במצבה. עם זאת, בסופו של דבר, לאחר התפטרותו של טליראן לפני מושב הפתיחה של לשכת הצירים האולטרה-מלוכנית החדשה (ה-{{קישור שפה||Chambre introuvable|Chambre introuvable}} המפורסמת{{ביאור|"הלשכה הבלתי ניתנת להשגה" - לשכת הצירים הראשונה שנבחרה לאחר הרסטורציה השנייה של בית בורבון בשנת 1815. היא נשלטה על ידי אולטרה-מלוכנים שסירבו לחלוטין לקבל את תוצאות המהפכה הצרפתית. השם נטבע על ידי המלך לואי ה-18, בהתייחסו לחוסר האפשרות לשתף פעולה עם הלשכה.}}), רישלייה החליט (לאחר הפצרות רבות של {{קישור שפה||Mathieu de Montmorency|מתייה דה מונמורנסי}}) לרשת את טליראן כ[[ראש ממשלת צרפת]], אם כי - כפי שהוא עצמו אמר - הוא לא הכיר את פניו של אף אחד משריו.{{הערה|שם=בריט}} ב-26 בספטמבר 1815 הוא מונה לראש ממשלה, תפקיד בו כיהן עד 29 בדצמבר 1818, אז ירש אותו {{קישור שפה||Jean Joseph Dessolles, 1st Marquis Dessolles|ז'אן ז'וזף דסול, מרקיז דסול הראשון|ז'אן ז'וזף דסול}}. בתקופת כהונה זו היה גם שר החוץ.

בעיקר בזכות מאמציו צרפת השתחררה מהר מעול צבא הכיבוש של בעלות הברית. על מנת להשיג מטרה זו, הוא השתתף ב{{קישור שפה||Congress of Aix-la-Chapelle (1818)|קונגרס אקס-לה-שאפל (1818)|קונגרס אקס-לה-שאפל}} ב-1818, שם הודיעו לו בסודיות על התחייבות של בעלות הברית להתערב פנימית בצרפת אם תתרחש תחייה של סממנים של המהפכה. בין השאר בזכות הידיעה המרגיעה הזו הוא עזב את תפקידו בדצמבר אותה שנה, בשל סירובם של עמיתיו לתמוך בשינוי חוק הבחירות. לאחר רצח אחיינו של המלך, [[שארל פרדינן, דוכס ברי]], ופרישה כפויה של [[אלי דקאז]], הוא נקרא שוב לראשות הממשלה (21 בפברואר 1821); אך מצבו היה בלתי אפשרי עקב התקפות פוליטיות מצד ה"אולטרה-מלוכנים" מצד אחד והליברלים מצד שני. ב-12 בדצמבר 1821, הוא התפטר שוב.{{הערה|שם=בריט}}

הוא נפטר מ[[שבץ מוחי]], ב-17 במאי 1822.{{הערה|שם=בריט}}

==לקריאה נוספת==
<div style="direction: ltr;">
* Cynthia Cox, ''Talleyrand's Successor'', London (1959) [https://www.amazon.com/dp/B000HICU0S Amazon.com]
* Antonia Fraser, ''Marie Antoinette, The Journey'', New York (2001) [https://www.amazon.com/Marie-Antoinette-Journey-Antonia-Fraser/dp/038548948X Amazon.com]
* A great part of Richelieu's correspondence with Carlo Andrea, count Pozzo di Borgo, John Capodistria and others, with his journal of his travels in Germany and the Turkish campaign, and a notice by the duchesse de Richelieu, is published by the Imperial Russian Historical Society, vol. 54.
* There is an exhaustive study of his career by Léon de Crousaz-Crétet, ''Le Duc de Richelieu en Russie et en France'' (1897), with which compare an article by L. Rioult de Neuville in the ''Revue des questions historiques'' (Oct. 1897)
* See also R. de Cisternes, ''Le Duc de Richelieu, son action aux conférences d'Aix-la-Chapelle'' (1898), containing copies of documents.
</div>

==קישורים חיצוניים==
{{ויקישיתוף בשורה}}
* {{בריטניקה}}
<div style="direction: ltr;">
* [https://www.academie-francaise.fr/les-immortels/armand-du-plessis-duc-de-richelieu Armand du PLESSIS, duc de RICHELIEU], from Académie française
</div>

==ביאורים==
{{ביאורים}}

==הערות שוליים==
{{הערות שוליים|יישור=שמאל}}

{{בקרת זהויות}}

{{בריטניקה 11}}

{{מיון רגיל:רישליה, ארמן אמניאל ויניירו די פלסי}}
[[קטגוריה:ראשי ממשלת צרפת]]
[[קטגוריה:שרי החוץ של צרפת]]
[[קטגוריה:גנרלים בצבא האימפריה הרוסית]]
[[קטגוריה:האימפריה הרוסית: פוליטיקאים]]
[[קטגוריה:חברי האקדמיה הצרפתית]]
[[קטגוריה:המהפכה הצרפתית: אישים]]
[[קטגוריה:אבירי מסדר הפיל]]
[[קטגוריה:מקבלי עיטור גיאורגי הקדוש]]
[[קטגוריה:אבירי מסדר העיט השחור]]
[[קטגוריה:צרפתים שנולדו ב-1766]]
[[קטגוריה:צרפתים שנפטרו ב-1822]]