הצגת המקור של הדף "טריו (צורה מוזיקלית)"

'''טריו''' הוא מונח מוזיקלי שמקורו ב[[איטלקית]] בה נוצר כחיקוי למילה דואו, על סמך המילה "Tre" – שלוש.

לטריו יש שתי משמעויות בהקשר צורני – "צורה מוזיקלית עצמאית" ו"תת-פרק בריקוד ובסקרצו".

==צורה מוזיקלית עצמאית==
משמעות זו פחות נפוצה וידועה, מתייחסת לצורה מוזיקלית עצמאית; פרק ל-3 קולות [[אובליגטו]] ללא ליווי [[בס (מוזיקה)|בס]], שהיה נפוץ בעיקר בסוף [[המאה ה-17]] ובראשית [[המאה ה-18]]. רוב היצירות מז'אנר זה היו בעלות צביון אקדמאי, בשביל אקדמאים, במטרה להדגים חוקי [[קונטרפונקט]] ו[[פוליפוניה]].

דוגמאות ידועות מן המוזיקה ל[[כלי מקלדת|מקלדת]] של [[יוהאן סבסטיאן באך]] הן ה[[אינוונציה|אינוונציות]] התלת-קוליות, כל אחד מן ה[[קאנון (מוזיקה)|קאנונים]] מתוך [[וריאציות גולדברג]] פרט לאחד, ופרקי טריו נוספים במוזיקה ל[[עוגב]]. [[קובץ:Trio_for_Organ_BWV_583.JPG|שמאל|ממוזער|300px|עמוד ראשון מתוך טריו לעוגב מאת באך, מספר 583 ברשימת יצירותיו]]
דוגמה נוספת בז'אנר זה היא מעין [[פוגה]], שהתעצבה במאות ה-17 וה-18 ב[[גרמניה]] וניתן למצוא אותה אצל מלחינים כגון [[יוהאן אדם ריינקן]] ו[[יוהאן סבסטיאן באך|באך]]. טכניקת הכתיבה של הפרק מציגה נושא ושני נושאים נגדיים, המנוגנים יחד לאורך הפרק כולו, תוך כדי החלפת החומר בין הכלים/הקולות השונים. בטכניקת כתיבה זו אין [[סקוונצה|סקוונצות]] או חילופי [[סולם (מוזיקה)|סולמות]]. דוגמה מן הרפרטואר של באך היא [[סונאטה]] למקלדת 965 [[רשימת יצירות באך|BWV]] שעובדה מ[[טריו סונאטה]] של ריינקן ב[[לה מינור]] (1697).

==תת-פרק בריקוד ובסקרצו==
משמעותו השנייה והנפוצה של המונח החלה דרכה במוזיקה לריקודים החל מן המאה ה-17, זמן שבו [[סוויטה|סוויטות]] עדיין תפקדו כמוזיקה לריקוד. תפקידו של הטריו היה לגוון את הריקוד ולספק לו משך נוסף של מוזיקה (מאחר שהיה נהוג לרקוד את פרק ה[[מינואט]], למשל, במשך כ-5 דקות).

טריו היה השני מבין זוג ריקודים מתחלפים; הדוגמה הידועה והנפוצה ביותר היא מינואט-טריו-מינואט (דה-קאפו). הטריו הופיע גם בריקודים נוספים. בסוויטות של באך, לדוגמה, ריקודים כמו [[בורה (ריקוד)|בורה]], [[גבוט]] ו[[פספייה]] היו מתחלפים בטריו.
למרות המינוח, הטריו השתתף גם בריקודים בשניים או בארבעה קולות. רוב קטעי הטריו במאות ה-17 וה-18 היו כתובים באותו סולם, בסולם מקביל, או בסולם רלטיבי.

דוגמה מעניינת לחילופי ריקודים עם טריו ניתן למצוא ב[[הקונצ'רטי הברנדנבורגיים|קונצ'רטו הברנדנבורגי הראשון]] מאת באך.
סכימת הפרק נראית כך:

(Menuet-Trio-Menuet (3\4) - Polonaise (3\8) - Menuet (3\4)-Trio (2\4)-Menuet (3\4

באך מקפיד על הגיוון ובאופן חריג, מחליף את ה[[משקל (מוזיקה)|משקל]] בין המינואט השני לטריו שלו.

במהלך [[מוזיקה קלאסית - התקופה הקלאסית|התקופה הקלאסית]] עוצבו והשתרשו ווריאנטים שונים על הטריו; לרוב מטרתם הייתה גיוון הפרק על ידי הכנסת חומר חדש והלך רוח שונה.

ב[[סימפוניה]] הקלאסית הטיפוסית היה המינואט פרק קבוע בכמעט כל סימפוניה; אותו מינואט שמר על צורתו שכוללת טריו. הטריו בדרך כלל פתח ב[[תזמור]] דליל יותר מן המינואט שקדם לו, והיה, לרוב, לחלק סולני בעבור סקציית כלי הנשיפה של התזמורת.

בחלק מן הסימפוניות של [[יוזף היידן|היידן]] היה הטריו פרק שבו ניגן סולן. ניתן למצוא זאת בסימפוניות מס' 6 ("הבוקר") 7 ("הצהריים") ו-8 ("הערב") וכן בכמה סימפוניות מאוחרות, למשל בסימפוניה מס' 95 (סולו ל[[צ'לו]]) או במס' 98 (סולו ל[[אבוב]]).

בסימפוניות של [[לודוויג ואן בטהובן|בטהובן]], בעיקר במס' 1, 3, 4, 8, ו-9, הטריו נותן הרגשת ניגוד חזקה לפרק ה[[סקרצו]] שתוחם אותו, בכך שהוא מתוזמר בעיקר לכלי הנשיפה (הדוגמה הבולטת והידועה היא הסולו לשלוש הקרנות בסימפוניה השלישית) ובהיותו בעל [[מרקם (מוזיקה)|מרקם]] קליל, וחד פחות מן הסקרצו. [[קובץ:Trio_from_Symphony_no._3_by_Beethoven.JPG|שמאל|ממוזער|400px|סולו הקרנות המפורסם, מתוך הטריו בסימפוניה השלישית מאת בטהובן]]

בסימפוניות של היידן, [[וולפגנג אמדאוס מוצרט|מוצארט]] ושל [[פרנץ שוברט|שוברט]] הטריו לעיתים מוגש כ[[לנדלר]] (הנתחם במינואט), כמו בסימפוניה מס' 36 מאת מוצרט ("[[לינץ]]"), [[סימפוניה מס' 104 ("לונדון") של היידן|בסימפוניה מס' 104 של היידן]] או בסימפוניה החמישית מאת שוברט.

השינוי שיוצר הטריו בא לידי ביטוי לעיתים גם בשינוי הסולם, למשל בדוגמה היחסית נועזת ברביעיות אופוס 77 מאת היידן. המינואט ברביעייה הראשונה כתוב בסול מז'ור, כאשר הטריו עובר לסולם שנחשב אז למרוחק – מי במול מז'ור. ברביעייה השנייה, המינואט (שבפועל הוא סקרצו) הוא בסולם פה מז'ור, כשהטריו הוא בסולם רה במול מז'ור, וגם בעל אופי מנוגד לחלוטין לסקרצו.

על מנת להדגיש את תחושת השינוי, עושה בטהובן גם הוא החלפה לא שגרתית לזמנו, אך הפעם הוא משנה את המשקל (למרות שדבר כזה היה קיים כבר, כמו בדוגמה של באך). בסימפוניות מס' 6 ו-9 הטריו הוא במשקל זוגי, כשהסקרצו התוחם אותו הוא במשקל המשולש הסטנדרטי.

בראשית המאה ה-19 הופיעה צורה ובה הופיע הטריו פעמיים במהלך הפרק ויצר צורה שהסכימה שלה היא A-B-A-B-A. צורה זו מופיעה בסימפוניות מס' 4 ו-7 מאת בטהובן, וכן בסימפוניה הרביעית מאת [[רוברט שומאן|שומאן]].
צורה מורכבת אף יותר הופיע קודם לכן אצל מוצרט, בחמישית ה[[קלרינט]]. בצורה הזו יש שני קטעי טריו שונים בתוך פרק המינואט. סכימת הפרק היא: A-B-A-C-A. הטריו הראשון כתוב ללא הקלרינט. ניתן למצוא את הצורה הזו מאוחר יותר גם בסמפוניות מס' 1 ו-2 מאת שומאן.

המונח "טריו" המשיך להיות שימושי בהמשך [[המאה ה-19]], ביצירותיהם של [[יוהנס ברהמס|ברהמס]], [[פיוטר איליץ' צ'ייקובסקי|צ'ייקובסקי]], [[אנטון ברוקנר|ברוקנר]] ואף אצל [[גוסטב מאהלר|מאהלר]]. הקונספט של הנגדת קטע ביניים (גם אם לא כונה עוד "טריו") לפרק בעל אופי של סקרצו חדר אף למוזיקה במאה ה-20.

==קישורים חיצוניים==
*[http://imslp.org/wiki/Main_Page אתר IMSLP השיתופי, בו אפשר למצוא תווים של רבות מן היצירות שהוזכרו]

[[קטגוריה:תאוריית המוזיקה]]
[[קטגוריה:מבנים מוזיקליים]]
[[קטגוריה:צורות מוזיקליות]]