מרגוט פרידלנדר
מרגוט פרידלנדר (בגרמנית: Margot Friedländer, נולדה כמרגוט בנדהיים; נולדה ב-5 בנובמבר 1921) היא ניצולת שואה גרמנייה ונואמת. היא ובני משפחתה נרדפו על ידי הנאצים בשל יהדותם. פרידלנדר נולדה וגדלה בברלין, ונאלצה לרדת למחתרת לאחר מעצרם של אמה ואחיה בידי הגסטפו בשנת 1943. באפריל 1944 נתפסה ונשלחה לגטו טרזיינשטט, אך שרדה. לאחר תום המלחמה היגרה עם בעלה לארצות הברית בשנת 1946. בשנת 2010 חזרה לברלין והחלה להרצות בפני צעירים גרמנים על חוויותיה בתקופת השואה ועל הישרדותה כנגד כל הסיכויים. על פועלה לקידום זכויות האדם ולמאבק באנטישמיות הוענקו לה עיטורים רבים, ובהם עיטור הכבוד של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה.
ביוגרפיה
ראשית חייה
פרידלנדר נולדה בשם אני מרגוט בנדהיים (Anni Margot Bendheim) [1] בברלין ב-5 בנובמבר 1921.[2] בגיל 12 חוותה את עליית המפלגה הנאצית לשלטון, ועד שנת 1938 החריפה רדיפת היהודים, מה שהוביל רבים לברוח או לרדת למחתרת.[3] באותה שנה, בגיל 17, הייתה עדה לפוגרום נגד חנויות ובתי כנסת יהודיים בליל הבדולח. אמה ביקשה להגר מגרמניה, אך אביה, שהיה ותיק מלחמת העולם הראשונה, סירב לעזוב.[4]
רדיפתה בידי הנאצים
לאחר גירושי הוריה נותרו פרידלנדר ואחיה ראלף עם אמם, אוגוסטה בנדהיים. הם התגוררו בדירה ברחוב סקאליצר 32. אמה ניסתה להגר מגרמניה מספר פעמים אך לא הצליחה.[5] פפרידלנדר למדה איור אופנה וחלמה לעסוק בעיצוב בגדים. משפחתה ניהלה מפעל כפתורים שסיפק סחורה לבתי אופנה ברובע הטקסטיל היהודי. היא עצמה עבדה כפועלת במפעל "דויטה" ברחוב אורניינשטראסה.[6]
ב-20 בינואר 1943, בדרכה הביתה, הבחינה בגבר עומד מול דלת דירת משפחתה. היא הבינה כי אינה יכולה להיכנס לדירה, הסתירה את הטלאי הצהוב ולבסוף עלתה לקומת השכנים. השכנים אישרו כי הגסטפו הגיעו ועצרו את אחיה בן ה-17. אמה, שלא הייתה בבית באותה העת, נמלטה לביתם של זוג יהודי שהיו חבריה. מתוך תקווה להגן על בנה, החליטה להסגיר עצמה לידי הגסטפו. בדירת הזוג היהודי בברלין קיבלה פרידלנדר את תיק היד של אמה, ובו פנקס כתובות ושרשרת ענבר. היא גם קיבלה מסר אחרון מאמה: "נסי לחיות" (Versuche, dein Leben zu machen). פרידלנדר ציינה מאוחר יותר כי מילים אלו עיצבו את חייה. [7]
בינואר 1943 נלקחו אמה ואחיה לאושוויץ, שם נרצחו. גם אביה של פרידלנדר נהרג באושוויץ.[4] פרידלנדר לא ידעה על גורל משפחתה עד שנים רבות לאחר המלחמה.[5]
אחר מכן חיה לבדה במחתרת בברלין, כשהיא נעה ממחבוא למחבוא, לעיתים תוך כדי ההפצצות האוויריות של בעלות הברית. 16 גרמנים שסייעו לה להסתתר נותרו אלמונים. היא שרדה בזהות בדויה – צבעה את שערה באדום, הסירה את הטלאי הצהוב, ענדה שרשרת עם צלב, ואף עברה ניתוח אף כדי לטשטש את זהותה. לבסוף נחשפה על ידי יהודים משתפי פעולה שכונו גרייפר (Greifer), אשר הלשינו על יהודים מוסתרים לשלטונות הנאצים. באפריל 1944, בעת שיצאה ממקלט בזמן הפצצה אווירית, נעצרה על ידי שני שוטרים גרמנים, ובדרך לתחנת המשטרה הודתה כי היא יהודייה.[8][5]
מחנה הריכוז טרזינשטט
פרידלנדר גורשה לגטו טרזיינשטט שבצ'כיה של ימינו. היא תיארה את תנאי החיים שם כקשים מנשוא, וציינה כי ניצלה רק משום שהמלחמה עמדה להסתיים. במחנה פגשה את בעלה לעתיד, אדולף פרידלנדר, אותו הכירה קודם לכן באגודת התרבות היהודית בברלין. ביום השחרור, 5 במאי 1945, נמלטו אנשי האס-אס והצבא האדום נכנס למחנה ב-8 במאי. שישה שבועות לאחר השחרור, ב-26 ביוני 1945, נישאה לאדולף בטקס שנערך במחנה על ידי רב. השניים שהו במשך שנה במחנה העקורים דגנדורף בגרמניה.[8][9]
מיד לאחר השחרור אדולף הציע לה נישואים. לדבריה, "לא הייתי מאוהבת באדולף. הייתי זקוקה לזמן כדי לחזור להיות אנושית. זה היה אותו דבר עבור אדולף. הכאב קירב בינינו לבין להיות מאוהבים". הם נישאו בטרזינשטאט על ידי רב ב-26 ביוני 1945, שישה שבועות לאחר השחרור. לאחר מכן הם בילו שנה במחנה עקורים בבדגנדורף, בוואריה התחתית.[6][9]
הגירה לארצות הברית
בשנת 1946 היגרו פרידלנדר ובעלה לארצות הברית והתיישבו בקווינס, ניו יורק. היא עבדה כסוכנת נסיעות וכחייטת. בני הזוג נשבעו שלא לשוב לגרמניה.[4]
לאחר מות בעלה בשנת 1997, החלה להשתתף בסדנאות כתיבה במרכז התרבות היהודי "92nd Street Y" בניו יורק, שם החלה לתעד את זיכרונותיה מהשואה. בהמשך, יוצר הסרטים הגרמני תומאס הלצינסקי יצר סרט תיעודי על חייה, שבעקבותיו חזרה לברלין בשנת 2003. בשנת 2010 החליטה להשתקע בעיר ולספר את סיפורה בפני צעירים גרמנים. הסרט התיעודי בשם Don't Call It Heimweh הוקרן בבכורה בפסטיבל וודסטוק באוקטובר 2004.[8]
הסנאט של ברלין הזמין את פרידלנדר לבקר בברלין כחלק מתוכנית מבקרים לאזרחים נרדפים והיגרו. לאחר שנענתה להזמנה, היא ביקרה בבית ברחוב סקאליצר. היא התיידדה עם שר התרבות של ברלין, אנדרה שמיץ. היא החלה לבקר בברלין לעיתים קרובות וכשהייתה בניו יורק, היא כתבה את האוטוביוגרפיה שלה ופרסמה אותה ב-2008.[5][6]
חזרה לברלין
ב-2010 החליטה לחזור לברלין לצמיתות, בת 88, והחלה לספר את סיפורה על חוויותיה מהשואה, במיוחד בבתי ספר גרמניים. [10] היא החליטה להפוך למשימתה לספר לצעירים על חוויותיה בגרמניה הנאצית והסבירה, "לאחי לא היה סיכוי. אבל לצעירים היום יש".[3] אזרחותה הגרמנית הוחזרה והיא התיישבה בבירה.[2]
ב-5 בנובמבר 2021, פרידלנדר חגגה את יום הולדתה ה-100. נשיא גרמניה פרנק-וולטר שטיינמאייר בירך אותה ותיאר אותה כ"לוחמת בלתי נלאית נגד שנאה, הדרה וקיצוניות מהימין הקיצוני".[6]
ב-27 בינואר 2022, היא השתתפה בישיבת מליאה בפרלמנט האירופי בבריסל לציון יום הזיכרון לשואה. הטקס היה במלאת 77 שנים לשחרור מחנה הריכוז הגרמני אושוויץ בפולין. באירוע היא גינתה את מפגיני מגפת הקורונה שענדו כוכבים צהובים שדומים לטלאי הצהוב שהיהודים נאלצו לענוד על ידי הנאצים. [11]
פרס מרגוט פרידלנדר
בשנת 2014, Schwarzkopf Foundation (גר') ייסדה את פרס מרגוט פרידלנדר, פרס שנתי לכבודה כדי לעזור לצעירים במאבק באנטישמיות ובגזענות. [12] [13]
כבוד ופרסים
ב-9 בנובמבר 2011, היא זכתה בעיטור הכבוד של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה מהנשיא כריסטיאן וולף בטקס שהתקיים בארמון בלוו.[14]
בשנת 2018 היא קיבלה את פרס ההיסטוריה היהודית הגרמנית מקרן אוברמאייר.[14]
בשנת 2018 היא קיבלה אזרחות כבוד של ברלין.[14]
במאי 2019, הוענק לה פרס "קמע" מטעם ה־Deutschlandstiftung Integration על ידי הנשיא ויו"ר מועצת הקרן לשעבר כריסטיאן וולף והקנצלרית אנגלה מרקל בטקס ייסוד לציון 70 שנה לחוקת גרמניה בברלין. [15]
ביוני 2021 הוענק לה מדליית ג'נט וולף על תרומתה לדיאלוג נוצרי-יהודי. [16]
ב-25 במאי 2022 הוענק לה תואר דוקטור לשם כבוד מטעם האוניברסיטה החופשית של ברלין.[17]
ב-4 ביולי 2022, זכתה בפרס ולתר רתנאו על תרומתה למדיניות חוץ ולקידום הדמוקרטיה. נשיא גרמניה, פרנק-וולטר שטיינמאייר, שיבח אותה על "פועלה למען הדמוקרטיה וזכויות אדם ובמלחמה בשנאה ובכל צורות האנטישמיות והדעות הקדומות". [18]
ב-23 בינואר 2023, ראשת עיריית ברלין פרנציסקה גיפיי העניקה לה את צלב הקצין של עיטור הכבוד של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה.[19]
אבן נגף הונחה מול בית ילדותה בקרויצברג, עם הכיתוב:
"כאן חיה מרגוט בנדהיים, נולדה ב-1921, גורשה לטרזיינשטט בשנת 1944, שרדה".[2]
ספרים ותקשורת
- ספר זיכרונותיה Versuche, dein Leben zu machen ראה אור בשנת 2008 ותורגם לאנגלית בשנת 2014 תחת הכותרת Try to Make Your Life.
- בשנת 2021 פרסמה את הספר Ich Lieb Berlin, הכולל תצלומים של אתרים בברלין.
- השתתפה בסרט Don't Call It Heimweh משנת 2004
- הופיעה בפרק הסיום של סדרת הטלוויזיה הבריטית Joanna Lumley's Great Cities of the World משנת 2022.
אמצעי תקשורת אחרים
פרידלנדר מספרת קטעים מהאוטוביוגרפיה שלה כחלק מסיור עירוני עם מדריך קולי בברלין מאת יופגו, שמתחיל ברחוב סקאליצר בקרויצברג, שם היא גרה בעבר. [20]
היא מופיעה בסדרה התיעודית ערי העולם הגדולות בהנחיית ג'ואנה למלי, ששודרה ב־ITV ב-31 במרץ 2022. [21]
קישורים חיצוניים
מדיה וקבצים בנושא מרגוט פרידלנדר בוויקישיתוף המזהה לא מולא ולא נמצא בוויקינתונים, נא למלא את הפרמטר.הערות שוליים
- ^ בתהליכי בנייה "תבנית:Cite web"
- ^ 1 2 3 בתהליכי בנייה "תבנית:Cite web"
- ^ 1 2 בתהליכי בנייה "תבנית:Cite web"
- ^ 1 2 3 בתהליכי בנייה "תבנית:Cite news"
- ^ 1 2 3 4 בתהליכי בנייה "תבנית:Cite web"
- ^ 1 2 3 4 בתהליכי בנייה "תבנית:Cite web"
- ^ בתהליכי בנייה "תבנית:Cite web"
- ^ 1 2 3 בתהליכי בנייה "תבנית:Cite web"
- ^ 1 2 בתהליכי בנייה "תבנית:Cite web"
- ^ בתהליכי בנייה "תבנית:Cite web"
- ^ בתהליכי בנייה "תבנית:Cite news"
- ^ בתהליכי בנייה "תבנית:Cite web"
- ^ בתהליכי בנייה "תבנית:Cite web"
- ^ 1 2 3 בתהליכי בנייה "תבנית:Cite web"
- ^ בתהליכי בנייה "תבנית:Cite web"
- ^ בתהליכי בנייה "תבנית:Cite web"
- ^ בתהליכי בנייה "תבנית:Cite web"
- ^ בתהליכי בנייה "תבנית:Cite web"
- ^ בתהליכי בנייה "תבנית:Cite web"
- ^ בתהליכי בנייה "תבנית:Cite web"
- ^ בתהליכי בנייה "תבנית:Cite web"