גיום אפולינר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
תבנית {{סופר}} ריקה מתוכן. יש להזין פרמטרים בערך או בוויקינתונים.

קובץ:Apollinaire Rouveyre 1914.webm

אידאוגרפיה מאת גיום אפולינר.
מלון

חדרי עשוי ככלוב השמש
תוחבת זרוע מהחלון
שאיפתי היא לעשן ולשקוע בחלומו
אני נוהג בשמש כבמצת סיגריות
לא רוצה לעבוד אני רוצה לעשן

תרגום: ר. זוסמן
שיר טיפוגרפי בצורת מגדל אייפל.
קברו של אפולינר בבית הקברות פר לשז

גִיוֹם אַפּוֹלינֶרצרפתית: Guillaume Apollinaire;‏ 26 באוגוסט 18809 בנובמבר 1918) היה משורר, סופר, ומבקר אמנות. נחשב לאבי המונח "סוריאליזם" ולאחד המשוררים הצרפתים החשובים ביותר בתקופתו.

ביוגרפיה

אפולינר נולד ברומא, איטליה, תחת השם וילהלם אלברט ולדימיר אפולינאריס דה קוסטרוביצקי, להרפתקנית פולנייה מבית אצילים ולקצין צבא בית בורבון.

בין גיל 10 ל-15 זכה בעשרים מלגות ופרסים. על אף מוצאו האיטלקי, החליט לקשור כבר בגיל 10 את גורלו עם צרפת. הוא זכה באזרחות הצרפתית הנכספת רק לאחר שסיים לשרת בחיל הרגלים והתותחנים הצרפתי.

ביוני 1918, שישה ימים לאחר שההודעה על אזרחותו הצרפתית פורסמה ברשומות, חצה רסיס פגז את קסדתו וחדר לגולגולת. כשהוא מנסה להחלים, נפגע ממגפת השפעת הספרדית. ב-9 בנובמבר 1918, כשבפריז חגגו את הניצחון, מת.

אפולינר הכותב

יצירותיו הידועות ביותר של אפולינר הן השיר 'תחת גשר מירבו' (Sous le pont Mirabeau) והספר 'המשורר הנרצח' (Le Poète Assassiné; תורגם לעברית בידי בני ציפר). שיריו של אפולינר נכתבו בדרך-כלל במקצב חופשי.

מלבד אלה כתב אפולינר שני רומנים אירוטיים, 'אחד עשר אלף המלקות' (Les onze mille verges; תורגם לעברית על ידי בני ציפר[1]) שהותר לפרסום בצרפת רק ב-1970 ו'עלילותיו של דון ז'ואן הצעיר', שהפך לסרט קולנוע בשנות השמונים. כמו כן כתב מחזה, שאותו הגדיר כסוריאליסטי – שם שלימים נטבע כשמה של התנועה הסוריאליסטית, שהסתייגה מחלק ניכר מהמשוררים והכותבים הידועים של התקופה, אך הבינה את גדולתו של אפולינר.

אפולינר נהג לעיתים להשתמש בטכניקה של שירה טיפוגרפית, ובה במקום שיסודרו בשורות כחיילים, האותיות מקפצות על הדף. בין השאר ספג ביקורת מבני תקופתו על כי לא השתמש בסימני פיסוק. הסופר ג'ורג' דיהמל כתב עליו ב-1913: "כדי להיות ייחודי החליט אפולינר לשלוף את כל הנקודות והפסיקים מיצירתו. מאתיים דפים של ספר שבהם אתה מייחל לנקודה". על כך ענה אפולינר: "תודה, תודה רבה על המחמאות. בקשר לפיסוק, הוצאתי אותו כי הוא לא נראה לי נחוץ. הקצב לשיר נמצא בחלוקה לשורות. זהו הפיסוק האמיתי ואין צורך בנוסף".

אפולינר גילה עניין מיוחד ביהודים, אולי בגלל שכמוהו, גם הם חשו "זרים". בפואמה "בית כנסת",[2] הוא מתאר את מנהגי היהודים בחג הסוכות. ידידותו עם היהודי פרדיננד מולינה דה סילבה, שבאחותו לינדה אפולינר התאהב, סיפקה לו הזדמנות למלא את סקרנותו.

אפולינר ועולם האמנות

אפולינר נודע בקשריו עם חבורת הקוביסטים ובמיוחד פבלו פיקאסו. עמיתים נוספים שלו היו ז'אן קוקטו, מארק שאגאל, ג'ורג'ו דה קיריקו ומרסל דושאן, שאף קרא לציור מפורסם שלו בשם "אפולינר באמייל".

אפולינר פרסם מספר מאמרים חשובים על אמנות מודרנית, ביניהם המאמר אודות האורפיזם, ובו תיאר את עבודות האמנות של רובר דלונה ושאיפתו למופשט. האורפיזם הפך לאחת ההסתעפויות של הקוביזם.

אפולינר במדיה האמנותית

  • עלילת הסרט הצרפתי-צ'כי "La Chanson du mal-aimé" בבימוי קלוד וייס (1981) נסובה על חיי אפולינר.

כתבי אפולינר בעברית

קישורים חיצוניים

מיצירותיו בתרגום עברי:

הערות שוליים

  1. ^ באתר readingmachine
  2. ^ באוסף הפואמות שלו "אלכוהול"