פרנסיסקו סוארס

פרנסיסקו סוארס
Francisco Suárez

לידה	5 בינואר 1548 גרנדה, כתר קסטיליה
פטירה	25 בספטמבר 1617 (בגיל 69) ליסבון, ממלכת פורטוגל
מקום קבורה	כנסיית רוכוס הקדוש בליסבון
השקפה דתית	נצרות קתולית
מקום לימודים	אוניברסיטת סלמנקה
מנחה לדוקטורט	מרטין גוטיירס
מוסדות	אוניברסיטת סלמנקה, המסדר הישועי, אוניברסיטת קוימברה
זרם	רציונליזם, פילוסופיה נוצרית, סכולסטיקה, תומיזם, הסכולסטיקה השנייה , אסכולת סלמנקה
תחומי עניין	מטאפיזיקה, פילוסופיה של המשפט, תאולוגיה
עיסוק	פילוסוף, תאולוג, משפטן, מרצה, נזיר
הושפע מ	אריסטו, אנסלם, אקווינס, סקוטוס, איש אוקאם, מירנדולה, רודריגז , מולינה
השפיע על	דקארט, קקרמן , טימפלר , ג'ק , אלסטד , ולאוס , מקובסקי , נוריס , לייבניץ, גרוטיוס, פופנדורף , שופנהאואר, היידגר ועוד רבים אחרים
מדינה	ממלכת ספרד
יצירות ידועות	,De Incarnatione ,De sacramentis ,Disputationes metaphysicae ,De divina substantia eiusque attributis ,De divina praedestinatione et reprobatione ,De sanctissimo Trinitatis mysterio ,De religione ,De legibus ,Defensio fidei ,De gratia ,De angelis ,De opere sex dierum ,De anima ,De fide,- spe et caritate De ultimo fine hominis

פרנסיסקו סוארס (בספרדית: Francisco Suárez; ינואר 1548- 25 בספטמבר 1617) היה נזיר ישועי, פילוסוף ותאולוג סכולסטי-קתולי ספרדי, דמות מפתח באסכולת סלמנקה. הגותו נחשבת לנקודת מפנה בסכולסטיקה השנייה , בין תקופת הרנסאנס לתקופת הבארוק בסכולסטיקה.

ספרו מ-1597 Disputationes metaphysicae, ("מחלוקות מטאפיזיות"), היה מהנקראים במאה ה-17 באירופה, ונחשב על ידי חוקרים לספרו המעמיק ביותר.

סוארס נחשב לפילוסוף והתאולוג החי הגדול בזמנו, וזכה לכינוי Doctor Eximius et Pius, ("דוקטור יוצא דופן ואדוק"). כתביו כוללים מסכתות על משפט, יחסי המדינה והכנסייה, מטאפיזיקה ותאולוגיה, והוא נחשב מאבות המשפט הבינלאומי.

ביוגרפיה

מונומנט לזכרו בעיר הולדתו גרנדה

פרנסיסקו סוארס נולד בגרנדה שבאנדלוסיה ב-5 בינואר 1548, כבנה הצעיר של משפחת אצולה שנוסדה על ידי עורך הדין גספר סוארס דה טולדו ואשתו אנטוניה ואסקס דה אוטיאל.

לאחר שלוש שנות לימודים מקדימים מגיל עשר, ב-1561 החל סוארס ללמוד משפטים באוניברסיטת סלמנקה, והוא בן 13. ב-1564, בגיל 16, נכנס סוארס למסדר הישועי בסלמנקה ועבר שנתיים של אימון רוחני אינטנסיבי בהנחיית הנזיר הישועי אלונסו רודריגז . באוגוסט 1566 נדר את נדרי המסדר הישועי ובאוקטובר אותה שנה החל ללמוד תאולוגיה באוניברסיטת סלמנקה. הוא נכשל פעמיים במבחן הכניסה, ועבר רק בניסיונו השלישי.

ב-1570, עם סיום לימודיו, החל סוארס ללמד פילוסופיה; תחילה כעוזר הוראה באוניברסיטת סלמנקה, ובמרץ 1572 הוסמך כפרופסור במכללה הישועית בסגוביה. בספטמבר 1574 עבר למכללה הישועית בוואיאדוליד ללמד תאולוגיה, תחום שילמד מאז עד סוף חייו. הוא לימד בתקופה שלאחר מכן במקומות שונים: אווילה (1575), סגוביה (1575), ואיאדוליד (1576), רומא (1580-1585), אלקלה (1585-1592) וסלמנקה (1592-1597). ב-1597, עבר בהזמנת פליפה השני לאוניברסיטת קוימברה, להיות ראש הקתדרה לתאולוגיה. שם נשאר, להוציא תקופת לימוד קצרה ברומא, עד מותו ב-1617.

ב-1613, ביוזמת האפיפיור פאולוס החמישי, כתב סוארס חיבור המוקדש לנסיכים הנוצרים של אירופה, בשם Defensio catholicae fidei contra" anglicanae sectae errores", ("הגנה על האמונה הקתולית נגד שגיאות הכת האנגליקנית"). חיבור זה היה מכוון נגד שבועת הנאמנות שג'יימס הראשון דרש מנתיניו. המלך ג'יימס הורה לשרוף את החיבור, אסר על קריאתו תחת "העונשים הכבדים ביותר" והתלונן בפני פליפה השלישי על כך ששוהה בתחומיו אויב מוצהר של כס המלוכה.

לאחר מותו, ספרייתו של סוארס נשלחה לאתיופיה באמצע המאה ה-17, אך חלק מן הספרים אבדו או מצאו את דרכם לגואה הפורטוגזית. הוא נקבר בכנסיית רוכוס הקדוש בליסבון.

הגותו

עמוד השער למאמר שפרסם באלקלה ב-1590

הישגיו הפילוסופיים המרכזיים של סוארס היו בתחומי המטאפיזיקה והפילוסופיה של המשפט. הוא טען בעד תומיזם מתון ופיתח את המטאפיזיקה כחקירה שיטתית.

מטאפיזיקה

לדעת סוארס, מטאפיזיקה הייתה מדע המהויות הריאליות. הוא עסק ביש ריאלי יותר מאשר ביש קונצפטואלי, וביש לא חומרי יותר מאשר ביש חומרי.

סוארס טען, בדומה לסכולסטיקנים מוקדמים יותר, שהמהות והקיום חד הם באשר לאל (הטיעון האונטולוגי), אך חלק על אקווינס ואחרים שהמהות והקיום של ישויות סופיות אכן מובחנים. הוא טען כי למעשה הם מובחנים רק קונצפטואלית: במקום באמת להיות מובחנים, הם יכולים רק להיתפש לוגית כמובחנים.

בעניין האוניברסלים , סוארס צידד בעמדת ביניים בין הריאליזם של סקוטוס לנומינליזם של איש אוקאם. עמדתו קרובה לנומינליזם מעט יותר מזו של תומאס אקווינס. לעיתים הוא מוגדר "נומינליסט מתון", אך הודאתו בדיוק אובייקטיבי מציבה אותו דווקא כריאליסט מתון.

האחדות התקפה והאמיתית היחידה בעולם הקיום היא האינדיבידואל. לטעון שהאוניברסל קיים בנפרד מצד העניין יהיה צמצום אינדיבידואלים לאקראיות גרידא של צורה אחת בלתי ניתנת לחלוקה. ((...)) האנושיות של סוקרטס אינה שונה מזו של אפלטון, אך הם אינם מהווים אנושיות אחת ויחידה; ישנן אחדויות צורה כמו שיש אינדיבידואלים, ואינדיבידואלים אלו אינם מהווים אחדות עובדתית, אלא רק מהותית או אידאית. בדרך כזו, שאינדיבידואלים רבים, שנטען להיותם מאותו טבע, הם כאלה רק דרך פעולת השכל, לא דרך עצם או מהות הדברים המאחדים אותם. אולם אחדות הצורה, אינה יצירה שרירותית של הנפש, אלא קיימת בטבעו של הדבר, קודם אונטולוגית לכל פעולה של השכל.

— מתוך Disputationes metaphysicae, חלק ראשון

סוארסיאניזם

גישתו המטאפיזית השיטתית משלבת בין שלוש האסכולות המקובלות בזמנו: תומיזם, סקוטיזם ונומינליזם, לכדי אסכולה חדשה המכונה "סואריזם" או "סוארסיאניזם", שעקרונותיה המרכזיים הם:

• עקרון האינדיבידואציה על ידי הישות הקונקרטית הטהורה של דברים
• דחיית הפוטנציאליות הטהורה של חומר
• היחידני כאובייקט הקוגניציה האינטלקטואלית הישירה
• הבחנה רציונלית מנומקת בין המהות והקיום של ברואים
• אפשרותיות העצם הרוחני נבדלת זו מזו רק כמותית
• שאיפה לאחדות היפוסטטית כחטא המלאכים הנופלים
• האינקרנציה הייתה מתרחשת אף לו אדם הראשון לא היה חוטא
• תקפות הנדר רק במסגרת החוק הכנסייתי
• מערכת הקונגרואיזם המעירה על המוליניזם על ידי הכנסת נסיבות סובייקטיביות, כמו גם של מרחב וזמן, תומכת בפעולת החסד האפקטיבי ובפרדסטינציה, טרם היתרונות הצפויים
• אפשרות החזקת האמת האחת והיחידה על ידי מדע ואמונה גם יחד
• קבלת הסמכות האלוהית נכללת בפעולת האמונה
• הפיכת בשרו ודמו של ישו בטרנסובסטנציאציה מהווה את הקורבן האוכריסטי
• חסדה הסופי של מרים הבתולה הקדושה נעלה על זה של המלאכים והקדושים גם יחד

Disputationes metaphysicae

סוארס ערך חקירה חשובה של היש, תכונותיו וחלוקותיו ב-Disputationes metaphysicae מ-1597, שהשפיעה על התפתחות התאולוגיה בעולם הקתולי.

בחלקו השני של הספר, מחלוקות 28–53, סוארס מתקן את ההבחנה בין ens infinitum (אלוהים) ו-ens finitum (ברואים). החלוקה הראשונה של היש היא בין אלוהים וברואים. במקום לחלק את היש לאינסופי וסופי, ניתן גם לחלקו ל-ens a se ו-ens ab alio, כלומר יש מעצמו ויש אשר מזולתו.

הבחנה שנייה ומקבילה היא בין ens necessarium ו-ens contingens, כלומר יש הכרחי ויש קונטינגנטי. הצרנה נוספת של אותה הבחנה היא בין ens per essentiam ו-ens per participationem, כלומר יש שקיים בשל מהותו ויש שקיים רק על ידי השתתפותו ביש שקיים בעצמו. הבחנה זו התקבלה כבר על ידי תומאס אקווינס במכלול התאולוגיה. הבחנה נוספת היא בין ens increatum ו-ens creatum, כלומר יש שלא נוצר ויש שנוצר. הבחנה אחרונה היא בין יש כ-actus purus ויש כ-ens potentiale, כלומר יש כמציאות טהורה ויש כיש פוטנציאלי. סוארס בחר בסיווג הראשון של היש ל-ens infinitum ו-ens finitum כיסודי ביותר, שממנו קישר את הסיווגים הנוספים.

במחלוקת האחרונה, 54, סוארס עוסק ב-entia rationis, כלומר ישים רציונליים, שהם אובייקטים מכוונים בלתי אפשריים, שנוצרים בשכלנו אך אינם יכולים להתקיים במציאות.

תאולוגיה

עמוד השער למאמר תאולוגי שפרסם ב-1592

בתאולוגיה, סוארס קשר עצמו לדוקטרינה של לואיס דה מולינה , פרופסור ישועי מאוניברסיטת אבורה . מולינה ניסה ליישב את דוקטרינת הפרדסטינציה עם הרצון החופשי וההשקפות הפרדסיטיניות הדומיניקניות, על ידי הטענה שהפרדסטינציה נובעת מידיעת האל על הרצון החופשי, שלכן אינו מושפע מפרדסטינציה כזאת.

סוארס ניסה ליישב השקפה זו עם הדוקטרינות היותר אורתודוקסיות של החסד האפקטיבי והבחירה ללא תנאי , וטען כי אף על פי שכולם שותפים בחסד מספק לחלוטין, ניתן לנבחרים חסד מותאם לנטיותיהם ונסיבותיהם עד כדי שללא טעות, אם כי בחופשיות, הם נכנעים להשפעתו. מערכת תיווך זו נודעה בשם "קונגרואיזם".

פילוסופיה של המשפט

בתחום הפילוסופיה של המשפט, חשיבותו העיקרית של סוארס נובעת מעיסוקו במשפט הטבע ומטיעוניו הנוגעים למשפט חיובי ולמעמדו של מונרך.

תבליט פניו של סוארס בכניסה הישנה לפקולטה למשפטים באוניברסיטת סביליה

Tractatus de legibus ac deo legislatore

בספרו מ-1612 Tractatus de legibus ac deo legislatore ("מסכת על החוק ועל אלוהים המחוקק"), הוא במידת מה מבשרם של גרוטיוס ופופנדורף , בהבחנתו החשובה בין משפט הטבע למשפט בינלאומי, אותו ראה כמבוסס על מנהג.

עמדת היסוד של הספר היא שכל כוח חקיקתי או פטרנלי נובע מחוקו הנצחי של אלוהים, וכי סמכותו של כל חוק נובעת בלעדית מחוקו הנצחי של אלוהים. סוארס התנגד לתאוריית האמנה החברתית, אם כי חלק מהגותו, כפי שהועברה על ידי גרוטיוס, מצאה הדים בתיאוריות פוליטיות ליברליות.

סוארס התנגד גם לזכותם האלוהית של מלכים; לטענתו, לאדם יש אופי חברתי שהעניק לו האל, ובכללו היכולת לחוקק חוקים. אולם כאשר נוצרת חברה פוליטית, סמכותה של המדינה אינה ממקור אלוהי אלא ממקור אנושי; לפיכך, טבעה נבחר על ידי העם המעורב, וכוח החקיקה הטבעי שלהם ניתן לשליט. כיוון שהעם נתן כוח זה, שמורה לו הזכות להתקומם נגד השליט אם הוא נהג בו סרה, אך על העם לנהוג במתינות ובצדק. בפרט, על העם להימנע מלהרוג את השליט, לא משנה כמה עריץ הוא נעשה. לעומת זאת, אם שלטון נכפה על העם, שמורה לו הזכות להגנה עצמית על ידי מרד ואף הזכות להרוג את השליט העריץ.

סוארס ואקווינס בתורת המשפט

אף על פי שסוארס הושפע מאוד מאקווינס בהגותו המשפטית, ישנם כמה הבדלים בולטים. אקווינס הגדיר "חוק" כ"מעשים מחייבים ומדידים, הגורמים לאדם לפעול או להימנע מלפעול" (ST 1-11, qu. 90, art. 1). סוארס טען שהגדרה זו רחבה מדי, משום שהיא חלה על דברים שאינם לחלוטין חוקים, כמו פקודות בלתי מוצדקות או העצות האוונגליות . סוארס התנגד גם להגדרה הפורמלית יותר של אקווינס ל"חוק" כ"פקודה בעלת הגיון לטובת הכלל, שהוצאה על ידי הדואג לקהילה, ופורסמה" (ST 1-11, qu. 90, art. 4). הגדרה זו, טען סוארס, אינה מכירה בכך שחוק הוא קודם כל מעשה של רצון ולא של הגיון, ותחשיב בטעות פקודות ליחידים מסוימים כחוקים. לבסוף, סוארס חלק על טענתו של אקווינס שביכולתו של אלוהים לשנות או להשעות חלק מהכללים המשניים של משפט הטבע, כמו האיסור על רצח, גניבה וניאוף (ST 1-11, qu. 94, art. 5). סוארס טען שמשפט הטבע לא ניתן לשינוי כל עוד טבע האדם לא משתנה, וכי מה שנדמה כשינויים אלוהיים במשפט הטבע הוא למעשה רק שינוי העניין. לדוגמה, כאשר אלוהים מצווה על הושע לקחת אשת זנונים, אין זה פטור מלא תנאף, "כי בכוחו של אלוהים להעניק לגבר שליטה על אישה ללא הסכמתה, וליצור קשר כזה ביניהם, שמכוח קשר זה, האיחוד איננו עוד זנות".

השפעה

תרומתו של סוארס למטאפיזיקה ולתאולוגיה השפיעה משמעותית על התאולוגיה הסכולסטית במאות ה-17 וה-18, הן בקרב קתולים והן בקרב פרוטסטנטים. הודות לכוחו הרב של המסדר הישועי בו היה חבר סוארס, Disputationes metaphysicae שלו נלמד בהרחבה בבתי הספר הקתוליים בספרד, פורטוגל ואיטליה. הוא נלמד גם באוניברסיטאות לותרניות רבות בגרמניה, בעיקר על ידי מי שהעדיפו את גישתו של מלנכתון על פני גישתו של לותר לפילוסופיה.

באופן דומה, לסוארס הייתה השפעה רבה על המסורת הקלוויניסטית בגרמניה ובהולנד, הן במטאפיזיקה והן במשפט. הגותו זכתה לתשבחות רבות, לדוגמה, מהוגו גרוטיוס.

ביקורת

השקפותיו של סוארס על מקורו האנושי של הסדר הפוליטי, והגנתו על הרג עריצים כחלק מהתקוממות עממית, זכו לביקורת חריפה מצד הפילוסוף האנגלי רוברט פילמר בספרו "פטריארכה". פילמר האמין שקלוויניסטים וקתולים כמו סוארס הם יריבים מסוכנים לזכותם האלוהית של מלכים.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא פרנסיסקו סוארס בוויקישיתוף