שרגא נצר
שרגא נצר (נוסוביצקי) (1 בינואר 1898, ז' בטבת תרנ"ח – 11 באפריל 1985, כ' בניסן תשמ"ה) היה ממנהיגי תנועת העבודה, נודע כ"ממליך המלכים" במפא"י, טיפל בכל העניינים המפלגתיים עבור בן-גוריון עד להקמת רפ"י.
ביוגרפיה
נולד בשם פייבל נוסוביצקי בשנת 1898 לחיים ולרחל בת פייבל רסנובסקי באימפריה הרוסית (באזור אוקראינה של ימינו). אביו היה סוחר אמיד. למד תורה בחדר עד גיל 15 וסיים את לימודיו התיכוניים. לאחר המהפכה עבד בקואופרציה הצרכנית. ברוסיה היה פעיל בתנועות "פועלי ציון", "החלוץ" ו"צעירי ציון", ונאסר על פעילותו זאת. בשנת 1920 נישא לוורה (דבורה) בת הרב שמעון לייב דיסקין, ממשפחה דתית וציונית. בין השנים 1921–1922 התגורר עם אשתו בסוסניצה, ובנם משה נולד בינואר 1922. משנת 1923 חיו בסנסובק, אז נאסר שוב עם אשתו בגלל כרוז שקרא לפעילות ציונית. בעקבות מעצרם עברו למוסקבה.
ב-3 במאי 1925 עלה לארץ ישראל באנייה צ'צ'רין יחד עם בנו, אשתו וכ-60 חלוצים, כחלק מהעלייה הרביעית. הם נשלחו לגדוד העבודה אך התנאים הפיזיים לא התאימו למשפחה עם ילד, והם קיבלו סידור עבודה בתל אביב. הוא נרשם ללשכת העבודה, היא עבדה ככובסת ומבשלת לבני החלוצים שעבדו בבניין. נצר החל לעבוד כפועל ניקיון והתקדם עד לתפקיד סגן מנהל מחלקת התברואה בעירייה. בשנת 1932 נולדה הבת רנה. במקביל לעבודתו בעירייה נעשה פעיל מרכזי של מפא"י, ועמד, לצד יהושע רבינוביץ, בראש הקבוצה המרכזית שנקראה "הגוש" התל אביבי. בתפקידו זה היה בעל השפעה מכרעת בוועדות המינויים של המפלגה, שהיה להן תפקיד מרכזי באיוש תפקידים במפא"י, בדרגים מוניציפליים ובדרגי ביניים של השלטון, ביישוב, בתקופת המנדט ובשנותיה הראשונות של ישראל. נצר לא פעל להשיג לעצמו מינוי ציבורי (שמעון פרס אמר שהייתה לו חוכמה המספיקה לכמה שרים ואמביציה שלא להיות שר).
בשנת 1948, על פי הנחייתו של בן-גוריון לפיה בעלי הדרגות הגבוהות בצה"ל יישאו שם עברי, החליף בנו משה, שהיה אז קצין בכיר, את שם משפחתו לשם נצר ובעקבותיו עשו זאת יתר בני המשפחה. ביתם של דבורה ושרגא נצר ברחוב לוי יצחק 9 תל אביב היה למקום מפגש חברתי של מנהיגים רבים. בין הידועים נכללו יצחק נבון, פנחס לבון, דוד בן-גוריון, לוי אשכול, פנחס ספיר, יהושע רבינוביץ', מנהיגי שכונות הדרום, וגם שמעון פרס ויצחק רבין שהיה חברו הקרוב של הבן משה.
לאחר גירוש בן-גוריון ממפא"י, נותר נצר נאמן למפא"י (על אף שכל השנים תמך בהחלטותיו המדיניות של בן-גוריון ונחשב עושה דברו). עם זאת, מאז, הלך כוחו במפא"י ופחת.
משפחתו
ביוני 1920 נשא לאישה את דבורה נצר, לימים חברת כנסת..
בנו, משה נצר, היה אלוף-משנה, חבר קיבוץ רמת יוחנן, ממייסדי הפלמ"ח והנח"ל ומפקדו. בתו, פרופ' רינה שפירא, זכתה בפרס ישראל לחקר החינוך בשנת 1995. בת נוספת - רחל, נולדה ב-1929 ונפטרה בגיל שנה. בשנת 1967 נפל נכדו, יצחק נצר, במהלך שירותו בסיירת מטכ"ל.
על שמו ושם אשתו נקראה ב-1992 גינה ברחוב מהר"ל 2 בתל אביב.
ספרו
- שרגא נצר, רשימות מפנקסי, תל אביב: עם עובד - תרבות וחינוך, תש"מ-1980.
לקריאה נוספת
- אהוד בן עזר, שרגא נצר - סיפור חיים, הוצאת ידיעות אחרונות, 1990.
קישורים חיצוניים
- דוד תדהר (עורך), "שרגא נצר (נוסוביצקי)", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ח (1957), עמ' 3119
- מ. מייזלס, שרגא נצר ממפא"י – ה"בוס" מאחורי הקלעים, מעריב, 1 באפריל 1956
- חגי אשד, "פועל הנקיון" – יוצא לפנסיה, דבר, 3 בספטמבר 1962
- אהרן כידן, שרגא – המושך בחוטים, מעריב, 19 בפברואר 1965
- מ. מייזלס, שקיעתו של "האיש באפור", מעריב, 1 בספטמבר 1965
שרגא נצר (1898-1985), דף שער בספרייה הלאומית
